"וולבו" פירושו בשבדית הוא "מסתובב". המקור לשם "וולבו" הוא בכלל מותג של מיסבים (קוגלאגרים). הלוגו, הוא למעשה מיסב, שבתוכו משולב שם המותג ומוצמד לו חץ המצביע כלפי מעלה – תקווה לנסיקה והצלחה עסקית. חברת האם היתה חברת SKF אותה חברת מיסבים, אשר מנהל המכירות שלה – אסאר גבריאלסון, החליט להתחיל לייצר מכוניות בתחת חברת SKF. החברה קיבלה החלטה לייצר את המכונית של גבריאלסון, בנתה פס ייצור והחליטה לקרוא למכונית בשם המותג "VOLVO AB" – שם המותג של אחד מקווי המיסבים שנמכרו בארה"ב וקרנם ירד בשוק האמריקאי וכך גם מכירות המותג בארה"ב. השנה היתה 1926. השם שאומץ לחברת המכוניות היה שמו של מותג המיסבים – "וולבו" וגם הלוגו של מותג המיסבים אומץ במלואו לחברת הרכב.
כשדרור הביא לישראל את הוולבו 444 מודל 1958 שלו, היא היתה בצבעי תכלת/כחול דהויים ומעט חבוטה פה ושם. שיני הזמן ננגסו בה היטב.
בחודש נובמבר 2016 נערכה ההשקה של ה-444 המשופצת ועוצרת הנשימה של דרור. אי אפשר היה לזהות שמדובר באותה המכונית שהגיעה לביקור אחד, דהויה חבולה ומוכה, כמה חודשים טובים קודם.
ה-444 נבדלת מה-544 שירשה אותה בדבר אחד משמעותי – החלון הקדמי. בעוד שה-444 מתהדרת בחלון קדמי מפוצל, לפי מיטב אופנת תחיל שנות ה-50', הרי שה-544 כבר מציגה חלון קדמי אחיד לכל רוחב המכונית.
בהשקה, שנערכה בשיתוף ובחסות חברת "מאיר" – יבואנית מכוניות וולבו לישראל, הוצגו לצידה של ה-444, כל הדגמים החדשים של וולבו שמיובאים לישראל. אחד הדגמים המרשימים ביותר הוא ה-SUV הגדול של וולבו, ה- XC90.
לפי מיטב המסורת, חשבתי שיהיה זה נכון להציג את האבולוציה של המותג ע"י הצבת מכונית מודל 2017 אל מול מכונית משופצת לעילא ולעילא, מודל 1958, של אותו המותג. זהו מבחן הדורות של וולבו, כאשר 60 שנים מפרידות בין שתי כוכבות המבחן.
ה-XC90 הוא רכב גדול. מאד. אורכו 4.95 מ' ורוחבו, כולל מראות הצד מגיע ל-2.14 מ'. משקלו העצמי הוא מעל 2 טונות. כן. זה רכב גדול.
ההפתעה מגיעה דווקא מאיזור המנוע. הנתון היבש של מנוע בנפח 2 ליטר לא נשמע מאד מרשים. העובדה שהוא משודך לשני מגדשי טורבו כשהאחד – מחובר ישירות למנוע ואחראי על הגדשה בטורים הנמוכים והשני – מגדש-על – שמיועד להגדשה מ-2500 סל"ד ומעלה, מתחילים להסביר מה שתיכף יקרה פה. ההספק המטורף של 320 כ"ס ומומנט אדיר של מעל 40 קג"מ, כשהכל משודך לתיבת הילוכים פלניטרית בת 8 מהירויות (!!), כבר גרמו לי לתנועות לא רצוניות בכל איברי גופי.
לי עצמי יש מכונית אספנות מסוג וולבו 245 מודל 1980. גם כאן מדובר במכונית סטיישן גדולה מאד, רבועה מאד וכבדה, שמשדרת חוזק וביטחון.
בזה, וולבו תמיד היו חזקים מאד בחוזק העוצמה והבטיחות הפאסיבית שנבעו מגודל, עובי הפח ומשקל הרכב. נכון היו להם כמה סטיות קלות עם ה-C30 ועם ה-340 (אי שם בשנות ה-70 וה-80), אבל לבד מאלה, מכוניות וולבו אף פעם לא היו מכוניות "קטנות" או "קומפקטיות".
במסעות הפירסום שלה, הפכה וולבו את חסרון הגודל והקובייתיות של הדגמים ליתרון; "וולבו – הן קובייתיות, אבל הן טובות". זו היתה אחת המודעות שלהם.
ה-444 נולדה באמצע שנות ה-50 ומהר מאד הפכה למכונית מאד פופולארית בארה"ב.
למכונית היה מנוע 1800 סמ"ק, הספק צנוע של 67 כ"ס ותיבת הילוכים ידנית בת 4 הילוכים. ההגה? ובכן זה היה "הגה כוח" אמיתי; צריך המון כוח כדי לסובב אותו. תצורת הרכב היא סוג של קופה 2 דלתות כשהעיצוב החיצוני של תא הנוסעים הוא עגול וגמלוני משהו ועיצוב חזית הרכב ומכסה המנוע הם רבועים וקובייתיים משהו משהו. האחידות העיצובים לא ממש ניכרת בדגם הזה. מה שכן, לפי מיטב מסורת וולבו, הוא נראה ומרגיש מוצק מאד וחזק מאד.
החלטנו שדרור "יעשה סיבוב" על ה-SUV הגדול והחדש של וולבו ואילו אני "בתמורה", אנהג מעט בזקנה בת ה-60.
ההשוואה
רכב הפנאי המגודל והיוקרתי של וולבו מזנק מאפס ל-100 קמ"ש בתוך 6.5 שניות. זה נשמע אולפנטסטי, אבל מרגיש הזוי ודמיוני כאשר זה מבוצע בפועל.
בכל שלב של הנסיעה ברכב לא מורגש בכלל שמדובר ב-SUV מגודל. הרכב מרגיש קל בהרבה ממשקלו האמיתי.
המנוע שקט מאד והחלפת ההילוכים כל-כך חלקה שהחושה היא של ריחוף על עננים ונוצות ולא נהיגה במפלצת כביש במשקל של יותר מ-2 טון.
ההיגוי כל כך קל, חד ונעים שיחד עם תחושת המשקל הקל של הרכב והתאוצות האדירות, ההרגשה היא פשוט מגוחכת. לחיוב. חיוב רב.
ה-444 לעומת ה-XC90 לא "נותנת" בקלות. המנוע נשמע היטב והזינוק מאפס ל-100 קמ"ש נמדד על-פני לוח השנה ולא בשניות. סיבוב ההגה שורש עבודת ידיים רבה וקשה והחלפת ההילוכים דורשת לחיצה על דוושת המצמד ומציאת המיקום הנכון של ההילוך. עם זאת, שילוב ההילוכים הוא קל ונעים.
חלקכם אולי לא יודעים, אבל את חגורת הבטיחות שיש לכולנו כיום ברכב, בעלת 3 נקודות עיגון, המציאה וולבו, לא פחות ולא יותר. אבל ה-444 שלנו נוצרה עוד טרם היו חגורות בטיחות כלל ולכן היא לא מצויידת בשום סוג של חגורת בטיחות.
אני חייב לומר שאני, שנולדתי לתוך עידן שבו כבר היו מותקנות חגורות בטיחות מלפנים בלבד, אף שעדיין לא היה חוק חובה לחגירת חגורות בטיחות גם בעיר, הרגשתי עירום ופגיע מאד בנהיגה ב-444 ללא חגורות בטיחות. תראו מה שהרגל טוב עושה.
הנהיגה הקצרה שלי ב-444 הבהירה לי באחת מדוע היא כל-כך הצליחה בכלל ובארה"ב בפרט. נורא נעים לנסוע בה. המכונית מלאה אופי.
דרור, בעליה המאושר של ה-444 שיפץ אותה מן המסד ועד הטפחות, על-פי מפרטים טכניים ושרטוטים מקוריים של החברה. הכל חדש; ריפודי המושבים, דיפוני הדלתות, המנוע שעבר אובראול והצביעה הכל-חדשה שהעניקה למכונית צבע לבן-ווניל מקסים ומתאים מאד לתקופה. בתוך לוח השעונים הקדמי שהוא אינו אלא פרופיל פח צבוע (כך במקור), שתול עדיין הרדיו המקורי, בן כ-60 שנים.
למרות הקופצנות משהו של ה-444, התחושה הכללית היא של נסיעה נעימה ונינוחה בסך הכל.
כשביקשתי מדרור לנהוג ב-XC90 התדהמה הראשונה שלו היתה מאפשרויות כוונון מושב הנהג. "וואו" אמר דרור, "וולבו תמיד היו חזקים בכיסאות". אבל בזה זה רק התחיל.
מייד כשסיים לכוונן את המושב והידק את חגורת הבטיחות, לחץ דרור קלות על דוושת תאוצה וה"וואו" השני נפלט מגרונו. "בוא'נה, איזו תאוצה, האוטו הזה מרגיש ממש קל. לא כמו שהוא נראה", סיכם דרור בקצרה את כל שכתבתי קודם באריכות. אבל כדי שלא יתפרש כבוגד בעיני הזקנה בת ה-60 שלו, הוסיף דרור מייד "אבל אני מעדיף את ה-444". כן, כן, דרור. ברור.
אגב, הכל מגובה בצילומי וידאו לביסוס טיעוני, למקרה ונזדקק לכך בבית המשפט של וולבו. או של מועדון החמש.
תיבת ההילוכים החלקה כמשי המשיכה לסחוט מדרור קריאות התפעלות.
ולהווי ידוע כי דרור הוא "וולבואיסט" שרוף ובביתו שוכנות עוד וולבו 121, וולבו P1800 "המלאך", שהן מכוניות אספנות (בנוסף ל-444, המצטרפת הטריה למשפחה), לצד וולבו S80 של הבת וגם וולבו XC60 של האשה.
כאשר הגיע תורי לנהוג ב-444, מה היה המקום הראשון שאליו לקח אותי דרור??? לרחוב נסתר בעיר מגוריו, לא רחוק מביתו, שם חונה לה מעדנות וולבו 144 סטיישן מתחילת שנות ה-70'. "זאת
בשבילך" הצהיר דרור שהבין ממני את חיבתי היתרה למכוניות סטיישן בכלל ומכוניות שטיישן של וולבו בפרט. כן, ככה מתנהג וולבואיסט שרוף.
הכניסה למושב הנוסעים האחורי ב-444 נעשית דרך דלת הנוסע שליד הנהג. פשוט כי אין דלתות אחוריות ברכב הזה. מזיחים את גב מושב הנוסע לפנים ועל הנוסעים לדלג פנימה ולתפוס את מקומם על ספסל צר כאשר ממש מעל ראשם משתפל גג המכונית בחדות לאחור ולמטה. ה-444 מיועד, ביום טוב במיוחד, ל-5 נוסעים.
ה-XC90, לעומתה, נוצרה מיום בריאתה להסעת 7 נוסעים באופן מרווח ויוקרתי. הכניסה לספסל האחורי נעשית מהדלתות האחוריות וכך גם הכניסה לשורת המושבים השלישית. אגב, קיפול שורת המושבים השלישית או פתיחתה, נעשה בקלות מגוחכת מתא המטען.
אז נכון שאולי היה צריך להשוות את ה-XC90 בעלת 7 המושבים לוולבו 245 שלי, שגם לה 7 מושבים (המושב השלישי הוא בעצם ספסל הפוך שנפתח כנגד כיוון התנועה). אבל, היי, ה-245 שלי היא צעירונת בת 37 לעומת ה-444 בת כמעט 60 של דרור.
ההוכחה שעברו 60 שנים בין הדגמים פוגעת לך בפרצוף כשמעמידים את השתיים האלה, ה-444 וה-XC90 לצילום משותף. רק אז אפשר להבין במלוא העוצמה כמה הרבה השתנה ב-60 שנים וכמה בעצם, לא השתנה הרבה.
כאשר רכשתי את הוולבו 245 שלי לפני כשנתיים, רכשתי אותה כמעט מחוסר ברירה. כי המחיר היה סביר, רק 12,000 ₪, המכונית היתה מכונית אספנות במצב נסיעה וזה מה שיכולתי להרשות לעצמי. מאז השקעתי עוד כמה עשרות אלפים במכניקה, בבטיחות (צמיגים) ובקוסמטיקה (פחחות וצבע) וקרה דבר לא צפוי – התאהבתי בוולבו.
משהו בפשטות המכנית, בחוסן המבני, בבטיחות הפאסיבית, בקובייתיות המזהירה שלהן ובסוג של אופי שמקרינות המכוניות הוותיקות של וולבו, גורם לך להתאהב בהן. אם נוסיף לזה את הדור החדש של מכוניות וולבו שמשדר יוקרה ועיצוב, נקבל מותג שקל מאד להתמכר אליו.
אחרי יומיים של נהיגה ב-XC90 הרגשתי שלמרות שהרכב הזה עולה מעל חצי מיליון ₪, הרי שזה רכב שהייתי עושה מאמץ ניכר כדי שיחנה לי ליד הבית.
בכל זאת, ה-XC90 הוא דור ההמשך ל-444 המקסימה, ל-144, ל-121, ל- 240 , ל-640, ל-940, ל-S90, ל-XC90 הראשונה ולמשפחה שלמה של מכוניות בטוחות מאד, אמינות מאד ויוקרתיות.
לחיי 60 השנים הבאות של וולבו.
הצטרפו למדיות החברתיות :